|
המסע שלי ב"כריזמה" את סדנת "כריזמה" התחלתי במקסימום ספקות ומינימום ציפיות ובעיקר- הרבה מאוד התנגדויות. הרגשתי שבעה מאינספור הסדנאות שעברתי בשנים האחרונות וחשבתי לעצמי: מה כבר יכולה עוד סדנא לחדש לי שאינני יודעת?. נדמה היה לי שכבר ראיתי, שמעתי וחוויתי הכל דרך סדנאות שונות ומשונות שהתיימרו להציע כלים שיעזרו לי להתחבר טוב יותר לעצמי. מצד אחד הייתה לי תחושה של שובע, ומצד שני ריקנות גדולה ורעבתנות בלתי מוסברת למשהו אחר שימלא את החלל שבתוכי. שנתיים קודם לכן התגרשתי מאדם שמאוד אהבתי. הייתה זו חוויה מאוד קשה עבורי כיוון שרוב עולמי הרגשי התרכז סביבו. ללא ספק הייתה זו מהלומה מוחצת לאגו שלי. הרגשתי נסערת, מבולבלת. כאילו כל עולמי חרב עלי באחת. הרגשתי אז שאני חייבת להעסיק את עצמי ולמלא את הזמן שלי בכל דבר שירחיק מעלי את המחשבות על האובדן לפני שאאבד שליטה. אז שקעתי כל כולי בעבודה והכסף שזרם לכיסי סיפק לי תחושה אשלייתית של שליטה במצב. שנה אח"כ שקעתי ברחמים עצמיים. וסיפקתי לעצמי תירוצים בשפע על זה שעברה עלי תקופה קשה, שאני צריכה לנוח, לעכל את המשבר, לתת לו מקום... אז נחתי. נחתי ונחתי ולא הפסקתי לנוח,,, ולפעמים עבדתי. ובינתיים, הלכו והתמעטו הלקוחות ואני ישבתי בשאנטי ושכנעתי את עצמי שזו תקופה, ש"זה" יעבור.. הייתי שרוייה במין שאננות בנוסח: הדברים יסתדרו מאליהם... ואז, כשהתחלתי "לגרד" כספים מפה ומשם ע"מ לשלם את החשבונות והשכירות, פתאום התחילה לחלחל לי לתודעה ההבנה שהמחיר שאני משלמת על השאננות שלי גבוה מידי ושאני צריכה להתחיל להזיז את עצמי מהמקום בו אני נמצאת. בצומת דרכים זה של חיי נפגשתי עם ערן ו"כריזמה". במחצית הראשונה של הסדנא ישבתי מתבוננת מהצד באנשים בקבוצה, מאשרת לעצמי שאני שונה מהם. שאני "במקום אחר" ושיש לי מודעות עצמית מפותחת בהרבה מזו של כל "העופות המוזרים" שישבו שם. רוב הזמן פשוט הרגשתי לא שייכת, ואת הנבדלות הזו שלי דאגתי לשדר היטב לקבוצה ולמאמנת שלי. מה שלא מצאתי לנכון לשתף באותו הזמן הוא, שלאחר כל מפגש כזה, היו מתנחלים אצלי בתוך הראש עורבים שניקרו ללא הרף במחשבותיי. בתחילה ניסיתי להתעלם וכהרגלי בקודש ישבתי לבהות מול הטלביזיה או פשוט הולכת לישון. לא עזר כלום! העורבים סרבו להתפנות והיו נעלמים להם רק לאחר שהייתי יושבת וכותבת את כל מה שחוויתי, הרגשתי וחשבתי. באחד הלילות מצאתי את עצמי ערה בארבע לפנות בוקר מנהלת דיון ערני ביני לבין עצמי דרך הכתיבה... היום אני יודעת להגיד שהתהליך שעברתי בסדנא עורר בי כמה מקומות רדומים; תמיד אהבתי לכתוב אך גנזתי את הפוטנציאל הזה (כמו פוטנציאלים רבים אחרים) באיזשהו בוידעם שכוח בנבכי נשמתי. באמצעות החוויות מהסדנא, הצורך הזה לכתוב החל לבצבץ אט- אט החוצה. עד סיום הסדנא מילאתי מחברת עבת כרס ואף נתתי לה שם:"יומן מסע". בעקבות משבר הגירושין הרגשתי כל- כך פגיעה וחשופה,, אז הקהיתי את הרגשות שלי כדי שלא להיפגע, ובו-זמנית נוצרה בי אטימות מה כלפי רגשותיהם של אחרים. פחדתי לחוות חוויה רגשית כלשהי שאולי תסכן את מעט היציבות הרגשית שיש לי. (מיותר לציין שהתנהגותי זו הרחיקה מעלי אנשים שהיו מעוניינים להעמיק עימי את הקשר...) ב"כריזמה" ערן והמאמנים הפנו אלי בלי סוף את השאלה : "איך את מרגישה"? לא פעם גיליתי שאין לי שמץ של מושג ירוק כיצד אני מרגישה. הבנתי שמאוד התרחקתי מעצמי ושחייתי זמן רב מדי במנותק מרגשותי. ברגע שהפנמתי את התובנה הזו בתוכי, משהו בי הזדכך, התעדן ונפתח לקלוט קשת מגוונת של רגשות בלי לפחד שמא תשמט הקרקע לרגליי. שוב הייתי מוכנה לצאת לדרך ולקחת סיכונים ולחשוף את עצמי בלי לפחד שמא אתאכזב. קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שאירע בחיי מאז התחלתי את הסדנא. אני רוצה לנצל את השורות האחרונות ולהגיד לאנשים שמרגישים שהגיעו ל"פרשת דרכים" במסע של חייהם ולא יודעים להיכן לפנות, שב"כריזמה" יוכלו למצוא מפת- דרכים שתסייע להם להחליט על הכיוון. בהצלחה! עופרה לוי, באר-שבע |